שלום דניאלה ואור,
יש רגעים בהורות שמרגישים כמו שידור חוזר.
אותו בכי שחוזר ערב אחרי ערב, אותה התפרצות על דבר קטן, אותו “לא רוצה”, “לא יכול”, “אל תגעו בי”.
ואנחנו עומדים שם, כהורים, מותשים וחסרי אונים, ושואלים את עצמנו: מה עוד אפשר לעשות? מה אנחנו מפספסים?
לא מזמן נתקלתי ברגע כזה עם בני בן התשע. החורף הגיע, היה צריך לכבות את המזגן ולפתוח חלון. הוא עמד ליד החלון בחדר, הסתכל עליו ואמר בשקט: “אני לא יכול לישון כשהוא פתוח. אסור שיהיה פתוח.”
מבחינה הגיונית, לא הייתה שום סכנה. אבל היה ברור שמשהו אצלו במערכת עוד חי את ה”אז”. וברגע הזה הבנתי שוב משהו שאנחנו כהורים שוכחים לא פעם:
ילדים לא תמיד מפחדים מהמציאות. הם מפחדים מהזיכרון שהגוף שלהם עוד לא הבין שנגמר.
מה באמת קורה לילד בזמן סטרס או טראומה?
שלא כמו אצל מבוגרים, לילדים עדיין אין יכולת פנימית לעשות סדר בזמן. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו “זה היה אז”, “עברנו את זה”, “עכשיו אני בטוח”. אצל ילדים, הכול קורה עכשיו.
ריב שהיה לפני שבוע מרגיש כמו עכשיו.
אזעקה מלפני חודשיים נחווית כאילו היא עוד רגע חוזרת.
צל במסדרון, רעש חזק, פרידה בבוקר, כל אלה לא נתפסים כזיכרון, אלא כחוויה חיה שמתרחשת ברגע זה ממש.
כשמשהו מפחיד קורה, המוח של הילד מפעיל מצב חירום. הגוף נכנס לדריכות, לפעמים לשעות, לפעמים לימים, ולעיתים הרבה מעבר לכך. הילד לא “זוכר שהיה מפחיד”. הוא חי מחדש את הפחד.
ואיך אנחנו, המבוגרים, מגיבים?
באופן טבעי, בדיוק כמו שהלב מבקש. אנחנו מנסים להרגיע, להסביר, להבטיח. אומרים “זה כלום”, “זה עבר”, “אין ממה לפחד”.
הכוונה טובה. הרצון להגן עמוק ואנושי. אבל במציאות, כשהמוח של הילד תקוע על איום, ההיגיון לא נגיש. הוא לא זקוק להסבר. הוא זקוק לעוגן.
עוגן זמן: הכלי הפשוט שכל הורה צריך להכיר
ילדים שחווים סטרס לא צריכים שנמחק את מה שקרה. הם צריכים שנעזור להם להבין מתי זה קרה.
עוגן זמן הוא דרך לעזור לילד להבחין בין “אז” לבין “עכשיו”, בין זיכרון לבין מציאות. זה יכול להיות דרך משפט, פעולה או חוויה פיזית שממקמת אותו מחדש בהווה.
עוגן פיזי יכול להיות תיאור פשוט של המציאות:
אנחנו בחדר שלך, עכשיו לילה, האור דולק, ואני כאן איתך.
עוגן כרונולוגי מחבר לזמן:
זה קרה ביום שלישי. עכשיו שבת. עברו כבר ארבעה ימים בלי אזעקות.
עוגן שליטה מחזיר לילד תחושת יכולת:
אתה בוחר כמה לפתוח את החלון. אתה מנהל את הגבול עכשיו, לא הפחד.
ועוגן פעולה הוא פעולה קצרה עם התחלה, אמצע וסוף:
נשימה, ספירה, הליכה לחדר אחר, מזיגת מים.
משהו שמחזיר תחושת רצף ושליטה.
כשבני סירב לפתוח את החלון, לא ניסיתי לשכנע אותו ש”אין ממה לפחד”.
במקום זה הפכתי להיות השעון החיצוני שלו.
אמרתי לו: “אני רואה שהגוף שלך עוד זוכר פחד. בוא נבדוק יחד כמה פתוח אתה מרגיש בטוח.”
הוא בחר חריץ קטן.
זה לא היה סיפור על חלון, אלא על שליטה.
וברגע שהוא קיבל אותה, הפחד נרגע.
לא כי אמרתי שזה בסדר, אלא כי המוח שלו קיבל סוף לרצף שנתקע.
אז מה התפקיד שלנו כהורים?
לא למחוק, לא לתקן, ולא לבטל את הפחד אלא לתרגם.
לתרגם לילד את הזמן, את הגוף, את המציאות. להיות מי שמחזיק את הרגע כשהוא לא מצליח, ומראה לו איך חוזרים ממנו.
ילדים לא צריכים שהכול יהיה רגוע. הם צריכים לדעת שיש מבוגר שמסוגל לשאת את הקושי, וללמד אותם שהרגע הזה הוא לא כל הסיפור.
לסיכום
ילדים שחווים סטרס אינם דרמטיים ואינם מגזימים. הם פשוט עדיין בלי הכלים שיש לנו כמבוגרים.
הם צריכים עוגנים, לא פתרונות. נוכחות, לא הסברים. רצף, לא הדחקה של הפחד.
ואנחנו, כהורים וכאנשי מקצוע, יכולים להיות הגשר הזה. ברגעים הקטנים, השקטים, אלה שמונעים שנים של קושי.
אני לנה שיר דיאמנת,
מאמנת אישית ומטפלת בסטרס וטראומה,
ומאמינה שכשהורה מקבל כלים, ילד מקבל עתיד רגוע יותר, בטוח יותר וגמיש יותר.
0547049338
יש לכם עוד שאלות ללנה שיר דיאמנת? כנסו!
לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!
---
